המלך דוד מפזז ומכרכר לפני ה' 

"שולחן-הפורים"

רשמים ממשתה היין

לפי מדרשי חז"ל, הקבלה והחסידות

לאור תורת חב"ד

מאת

הרב יוסף קרסיק

שליח הרבי

ורב אזורי בת חפר - עמק חפר

"המלך דוד מפזז ומכרכר לפני ה'" "משנכנס אדר מרבים בשמחה" בין שמחה להוללות; שמחה יהודית וגויית; שכרות מותרת ואסורה פתיחה - על שמחה מוגזמת; על סגולות השמחה

השמחה הגדולה שהיתה השבוע "עד דלא ידע" במשתה היין של פורים כמצוות המגילה לעשות מפורים "יום משתה ושמחה" - פותחת את הדיון במהות השמחה.

בספר שמואל (ב, ו,טז) מסופר על דוד המלך השמח, "מפזז ומכרכר לפני יהוה .. (כ) אחד הרקים", התלהבותו וריקודיו, גרמו לאשתו, מיכל בת שאול, ללעוג לו - "ותבז לו בלבה", על שאינו נוהג כמנהג המלכים המרצינים פנים ונוהגים בכובד-ראש, ואילו הוא שמח בצורה "מוגזמת", אך למעשה השמחה היא שגרמה לו שימלוך לנצח [ואילו היא שלעגה לשמחתו, נענשה ומתה ערירית, ללא ילדים].

פסוק מפורש בתהילים "עבדו את ה' בשמחה בואו לפניו ברננה". בקבלה ובחסידות מפליאים בשבח השמחה, הפורצת גדרות וגבולות, מונעת עכבות, מבטלת גזירות ומרוממת את האדם (להיות מלך על עצמו, לשלוט על יצריו ותאוותיו).

אבל יש להבין, איך ניתן לצוות על רגשות הלב לשמוח? אדם שעצוב ומר לו איך יוכל לשמוח?

גם צריך להבין במהות השמחה: מותר לשתות ולהשתכר או אסור? אם שכרות זה דבר טוב - מדוע זה מצווה רק בפורים, ואם זה רע - מדוע בפורים זה כן מצווה?

היתכן שמחה וכעס? שמחה וקנאה?

בשעת התרגשות ושמחה מסוגלים להצטער? לכעוס? וודאי שלא. אז למה לעיתים בעת שמחה גדולה, כמו בחתונה, כועסים, נעלבים ומקנאים?!

פתגם עממי אומר "תסתכל על חצי הכוס המלאה ולא על החצי הריק" - ולכאורה הלא החצי נותר ריק והשמחה אינה ממלאת אותו, אז איך אפשר לשמוח? אדם שיש לו חובות כספיים, אומרים לו שמח בשל הדברים הטובים שיש לך (חצי הכוס המלאה), אבל כיצד יוכל להתעלם ולשכוח מחובותיו, וכי שמחה מסלקת חובות? וכי שמחה מרפאת חוליים ומשכיחה מכאובים?

התשובה היא - כן! בשמחה לא מתעלמים או שוכחים מחצי הכוס הריקה, השמחה ממלאת את הריק! שמחה אינה משכיחה צרות היא מוחקת אותן! שמחה אינה משכיחה בעיות, היא פותרת אותן!

שמחה מרפאת, מבטלת גזרות ומסירה עיכובים

לשמחה כוח אדיר ומרומם, בשמחה אמיתית האדם כאילו יוצא מעצמו והוא מתעלה "טפח מעל הקרקע", לשאוב כוחות חדשים ולמלא מיכלים וכוחות ריקים או עצובים. שמחה היא מילה נרדפת ל"התרוממות".

לכן בעת שמחה אמיתית שוכחים מדאגות ומטינה וכעס לשונאים, לא בשל שכחה ואי-שימת לב (כי שקועים ומרוכזים בדבר אחד ואין הדעת פנויה להרהר בצרות), אלא כי בעת השמחה משתנים ומתהפכים, נעשים כאילו אדם אחר: איש חדש נוצר כאן בעת השמחה. לכן שמחה משרה שלווה ורוגע. הכוח להיות איש חדש נוצר על-ידי השמחה של ההתעלות ורוממות הרוח.

שמחה פותחת צינורות שפע עילאיים הגורמים לריפוי מחלות והשלמת החסר בגשמיות וברוחניות, ואין זה אפקט פסיכולוגי בלבד (אף שגם בכך יש משהו), אלא ענין וכוח רוחני-נפשי - פתיחת שפע אלוקי, התעלות והתרוממות, בזכות ובכח השמחה.

בין שמחה להוללות - שמחה הכוח להשתנות ולהתהפך

שני מיני "שמחה": 1) שמחה יהודית. 2) שמחה גויית. למרות שבמבט חיצוני שניהם דומים, פנים שמחות ועליזות וכו',  הבדל תהומי ביניהם:

שמחה יהודית משכיחה את "הענינים הקטנים", הדאגות, הטרוניות והכאבים והופכת את האדם למציאות חדשה, שטוב ונעים להימצא בקרבתו, אין כעסים, יש חיוך, אהבה ושמחה לכל אדם, גם את השונאים, הוא מחבק ואוהב, לזה קוראים "שמחה";

שמחה גויית היא נפילה לתוך ה"יישות" העצמית, המגדילה ומנפחת את האנוכיות, להוסיף ולשקוע בתוך עצמך ולגלות כוחות ותכונות אפלים החבויים במעמקי כוחות היצר-הרע, לכן בעת זו, אוי-ואבוי למי שיעז לפגוע בו, הוא אדם שלא נעים להמצא בקרבתו, גם אוהביו עלולים להעליב ולפגוע, לזה קוראים "הוללות".

שמחה פורצת גבולות ופותחת סכרים: בשמחה יהודית נפרצים הגבולות כלפי מעלה, מתעלים ומתרוממים וכך שוכחים את היישות והגאווה העצמית; ובשמחה גויית נפרצים הגבולות כלפי מטה, מתבהמים ומתגשמים, וכך מתנפחת היישות והגאווה העצמית. 

שני מצבים בשמחה - להכות חבר ולחבק שונא

הכל מכירים את הציווי לשמוח "עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי", אך האם כוונת הדברים לשיכרות מטורפת ואיבוד-חושים מוחלט עד ששוכחים מי המן ומי מרדכי? מי הצורר שבקש להשמידנו ומי הרבי הקדוש האוהב את כולנו? האם בשמחה צריכים לאבד עשתונות עד לאיבוד ההבחנה בין טוב לרע? בין צדיק לרשע? בין מתוק למר?

בדרך הרמז והדרוש, "המן" ו"מרדכי" הם שמות-תואר יחסיים: מרדכי הוא אדם מאוד אהוב והמן הוא אדם מאוד שנוא, בעת השמחה צריך לשכוח את ההבדל ביניהם, אך שתי צורות לשכחה, בהתאם לשני מיני השמחה:

בשמחה יהודית אוהבים את כולם, גם את ה"המנים", ובשמחה גויית יכולים לשנוא את כולם, גם את ה"מרדכיים": בשכרות יהודית מחבקים ומנשקים את כולם, את האהובים ואת השנואים בשל הענווה וההתעלות של כוח השמחה, ובשמחה גויית עלולים להכות את כולם גם את השונאים וגם את האוהבים, בשל ההתבהמות וההתגשמות של האלכוהל המגלה את עומק הגסות והאנוכיות.

בשמחה אין הבדל בין המן למרדכי, "עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי", או שגם מרדכי שווה להמן, או שגם המן שווה למרדכי.

שכרות גורמת קפיצה ורוממות ולא נפילה

שמעתי פעם מאחד המשפיעים הזקנים (בבית הכנסת המרכזי בכפר חב"ד) ששמחה ושיכרות יהודית גורמת להתרומם ולקפץ ושמחה גויית גורמת למעוד וליפול על הקרקע. והדברים מסמלים את מהותה הפנימית של השמחה: שמחה יהודית מרוממת את האדם מעל צרכיו וקשייו ולא מפילה אותו לקשייו.

זו התשובה לשאלה מהי שכרות קדושה או טומאה? הדבר תלוי בסוג השכרות שמרוממת ושמביאה לחיבה ואהבת כל אדם מצוות הפורים ושיכרות אחרת אסורה.

שמחת חודש אדר, שמחת הלך דוד ושמחת הגאולה

לכן חודש אדר הוא חודש השמחה, כי עבודת החודש היא "ונהפוך הוא" להתהפך ולהשתנות לטובה בכל הענינים והכוח לבצע זאת הוא על-ידי השמחה המרוממת.

דוד המלך השלים את המהפך הגדול של הפיכת "ארץ כנען" ל"ארץ הקודש" בכיבוש כל הארץ וירושלים והכנה לבנין המקדש, ואף זאת בכוח השמחה.

משיח יבצע את המהפך הגדול ביותר בבריאה, הוא יגלה את האלוקות והקדושה שבכל דבר שבטבע, והדרך להשיגו הוא בכוח השמחה.

אומר הרבי:

הגיע העת לשמחה הכי אדירה והכי עצומה - השמחה לקראת בוא הגאולה האמיתית והשלימה:

אב שמח לקראת שמחת בנו והוא יתן לו מלא הטנא כל-טוב בשעה שבנו מצוי בשמחה, כך גם הקב"ה אבינו אב הרחמן בשעה שישראל מצויים בשמחה - הוא יעניק להם שפע כל טוב וייענה וימלא את כל בקשותינו להיטיב עמנו בכל המצטרך בגשמיות וברוחניות, בבני חיי ומזוני רוויחי, בגאולה השלימה.

תגובות והערות-הארות יתקבלו בשמחה, למייל  ryk613@gmail.com

שבת שלום!